לכל אדם במדינת ישראל יש את הזכות לשמירה על כבודו, כך שגם במקרים בהם אדם מרגיש כי נעשה לו עוול בגין אמירה מכפישה ושקרית עשויה לזכות אותו בפיצוי כספי על פי חוק. במדינת ישראל קיים חוק איסור לשון הרע האוסר על הפצת מידע ופרסומים שליליים ומכפישים על אדם אחר, כדי לשמור על כבודו ושמו הטוב של האדם.
איסור לשון הרע מוזכר כבר מלפני שנים רבות עוד בתקופת חז"ל, אז הם אסרו על אמירת דברים רעים ושליליים על אנשים אחרים בין אם מדובר על אמירה בפועל וגם הקשבה לאמירות כאלו. כיום החוק אוסר על פרסום לשון הרע, והפרת חוק זה עלולה לגרור לתביעה אזרחית ואף במקרים מסוימים גם לעבירה פלילית.
מה ההבדל בין הוצאת דיבה ללשון הרע
כאמור, אמירת לשון הרע היא כאשר מפרסמים על אדם אחר אמירות מבזות ומכפישות הפוגעות בכבודו ושמו הטוב. בזמן שאמירות אלו עלולות להתברר כנכונות, הוצאת דיבה גם מתייחסת לפרסום של דברים מבזים אדם אחר אך שאין להן כל בסיס והן שקריות לחלוטין.
על פי חוק, כל אדם זכאי לתבוע בגין הוצאת דיבה או לשון הרע שנאמר עליו גם אם מדובר על לשון הרע שהיא אמת. אדם התובע אדם אחר על הוצאת דיבה או לשון הרע זכאי לפיצוי כספי, גם ללא הוכחת נזק בפועל.
תביעת דיבה ללא הוכחת נזק
אדם יכול לתבוע אדם אחר בגין הוצאת דיבה, גם אם הוא אינו נפגע בפועל מאותן אמירות שקריות שנאמרו עליו. לדוגמה, אם אדם פרסם על אדם אחר סרטונים או תמונות ערוכות המציגות מצג שווא על אותו אדם, אך בפועל שמו הטוב של האדם לא נפגע כלל מכיוון שהתמונות לא פורסמו בסופו של דבר – בית המשפט יכול לקבוע כי זו תביעת דיבה ללא הוכחת נזק והוא זכאי לפיצוי כספי, גם אם לא התרחשה בפועל הפגיעה בשמו הטוב.
הסיבה לכך נובעת מכוונת האדם הפוגע שרצה להפיץ לשון הרע ולפרסם את אותן אמירות מכפישות ושקריות, מכיוון שעצם הכוונה עצמה עוברת על חוק איסור לשון הרע והוצאת דיבה.